Museum of Modern Art (MoMA)

תצוגה ממוקדת במגדל האייקוני משנת 1972 של Kisho Kurokawa, פרי התנועה המטבוליסטית, המתמקדת בקפסולה אחת שעברה שימור מלא (A1305), לצד מודלים, שרטוטים, סרטי ארכיון וריאיונות עם דיירים, המתחקים אחר חמישים שנות ההיסטוריה של הבניין ואחר הריסתו בשנת 2022.

שתיים מהיצירות הסוחפות של Peggy Weil, 88 Cores ו-18 Cores, מדמות את ההיסטוריה האקלימית העמוקה של כדור הארץ על המסך באורך 24 רגל בלובי של MoMA.

מבט ממוקד באוסף העבודות של פרידה קאלו ודייגו ריברה ב-MoMA, הכולל שישה ציורים של קאלו ולמעלה מתריסר עבודות של ריברה, המוצג לצד הבכורה של Met Opera לאופרה El Ultimo Sueno de Frida y Diego.

התצוגה הרטרוספקטיבית הראשונה המוקדשת לדושאן בצפון אמריקה מזה למעלה מ-50 שנה, המציגה שישה עשורים של ציורים, פסלים, מוצרי מדף (readymades), סרטים וצילומים מאת החלוץ הרדיקלי של האמנות הקונספטואלית.

כמעט 50 עבודות מתוך אוסף האמנות העממית של אחת ממקימות MoMA, Abby Aldrich Rockefeller - פורטרטים, שבשבות רוח וצעצועי עץ - חוזרות לתצוגה לראשונה מזה למעלה מ-70 שנה, לצד יצירות מודרניות מהאמנות האמריקאית.

מסכים חופשיים הפזורים ברחבי Abby Aldrich Rockefeller Sculpture Garden משתמשים בלמידת מכונה ובנתונים שמקורם בהדמיית תהודה מגנטית פונקציונלית (fMRI) כדי לייצר בזמן אמת תמונות הזייתיות, וחוקרים תופעות של קוגניציה לא-אנושית וקוגניציה מכונתית.

הסקירה המקיפה הראשונה של הארכיטקטורה המודרנית בשבע מדינות במערב אפריקה, מסוף שנות ה-50 ועד תחילת שנות ה-80, הבוחנת כיצד עיצבה הבנייה את המדינות שזה עתה זכו לעצמאותן. רוב המוצגים לא הוצגו בפני הציבור מעולם.

עבודת הזמנה רחבת ממדים וייעודית למקום, המוצגת בלובי של MoMA: קלבידוסקופ מרצפה עד תקרה של צבעים עזים ודוגמאות אבסטרקטיות, שנצבע במשך שישה שבועות ונוצר בפעם הראשונה בהשראת מוזיקה.

התערוכה, המשתרעת על פני יותר מ-100 שנה, עוקבת אחר שורשיה של אמנות האנימציה בניו יורק דרך יצירותיהם של יותר מ-35 אמנים ויוצרי סרטים, מאיקונות עידן הסרט האילם כמו Felix the Cat ועד לאנימטורים עצמאיים מהעשורים המאוחרים יותר.

ב-2026 מארח ה-Kravis Studio Residency את Pageant, מרחב מיצג המנוהל על ידי אמנים בברוקלין, לחודש של חזרות, סדנאות ומרתון מיצגים שנמשך יום שלם.

הכוריאוגרפית Sarah Michelson מבצעת ריקוד יומי ב-Marron Family Atrium, ומתייחסת למקום כאל הסטודיו שלה לעבודה, לצד חבורת רקדנים מתחלפת.

הסקר הצילומי הפמיניסטי של Marianne Wex משנות ה-70, שבחן שפת גוף מגדרית, מוצג לצד יוצרים בני זמננו — Nona Faustine, Martine Gutierrez, K8 Hardy, Yuki Kihara, Joiri Minaya, Paulina Olowska ו-Wendy Red Star — בבחינה מחודשת של הגוף במרחב הציבורי.

סקירה מקיפה של יצירתה בת חמשת העשורים של הציירת Nilima Sheikh, המתחקה אחר עיסוקה בקשמיר באמצעות מגילות ציור נרטיביות, לרבות סדרה חדשה שנוצרה במיוחד למרחב ותוצג לראשונה ב-MoMA.

התצוגה הראשונה של MoMA המוקדשת כולה לעיצוב מידע, ובה 30 עבודות עיצוב דיגיטלי ואנלוגי – כולל שש רכישות חדשות – הבוחנות כיצד מעצבים מסייעים להמחיש ולעצב את הבנתנו את נתונים מורכבים.

סקירה של ניסויי הסוריאליזם בספר כאובייקט אמנותי אצל André Breton, Salvador Dalí, Claude Cahun, Max Ernst ואחרים, הבנויה סביב תרומה משמעותית של ספרי אמנים נדירים מתוך Helen and Sam Zell Collection.

המיצג הדיגיטלי Berl-Berl מדמיין מחדש את אדמות הביצה האבודות של ברלין כביצה דיגיטלית שרה, ומשלב מחקר אקולוגי, פולקלור סלאבי וטכנולוגיית מנועי משחק כדי לחקור עולמות אנושיים ועולמות שמעבר לאנושי.

לראשונה זה עשרות שנים, פסלים שלעיתים רחוקות מושאלים יוצאים מהאטלייה הפריזאי של Brancusi (הסגור כעת לשיפוצים) ומצטרפים לאוסף Brancusi של MoMA, לצד צילומים, סרטים, רהיטים מגולפים בידיו, כלי עבודה וחומרים ארכיוניים.

התערוכה המוזיאלית הראשונה בניו יורק המוקדשת ליצירתה של Na Mira: מיצב מדיה שהוזמן במיוחד לרגל האירוע, המוצג ב-Kravis Studio ומשתמש בתדרי רדיו, בחום אינפרא-אדום ובהולוגרפיה, ושואב את השפעתו מהשמאניזם הקוריאני ומהקולנוע המבני.

התצוגה המקיפה הראשונה מסוגה על שנותיו האחרונות של Piet Mondrian בניו יורק (1940-44), המאחדת בין Broadway Boogie Woogie ל-Victory Boogie Woogie לראשונה זה 30 שנה, ומתחקה אחר השפעת מוזיקת הבוגי-ווגי על יצירותיו המאוחרות.