חיוניותה של האדריכלות האיטלקית 1946–2026 (Vitalita dell'architettura italiana 1946-2026)

בסמוך לכניסה הוצבה מחדש אנדרטה מבית קברות במילאנו, כשהיא משוטחת. Matilde Cassani שרטטה מחדש את אנדרטת BBPR לזכר קורבנות מחנות הנאצים כחזית דו־ממדית אחת, והחליפה את כתובות ההנצחה שלה בסרטים צבעוניים מטקסים שונים ובצורות מתכת של פירות – מנחות של כמה אמונות.

בכניסה עוברים על פני שמונה מסכים, שבהם אדריכלים ובהם Renzo Piano ו־Massimiliano Fuksas מדברים על מה שהותירו בהם השנים שלאחר המלחמה. אחריהם באים חדרי ארכיון העוסקים בדיור, במוזיאונים, בבתי הספר ובתחבורה של הרפובליקה. בלב התערוכה מוצגים שמונה משרדים שהאוצרים מכנים „דור ארסמוס”; בכל אחד מהם שולחן גדול המדגים את שיטת העבודה שלו, ולצדו תצלום של Allegra Martin המציג מבנה מייצג אחד. פרויקטים של אדריכלי NXT הצעירים חותמים את התערוכה במרכז הארכיון.

הביקורות חלוקות. Marta Atzeni מ־Artribune כתבה שהתערוכה חורגת מחגיגה בלבד; Luigi Prestinenza Puglisi כינה אותה „אטומה, מבולבלת ומפורקת”, ו־Valerio Paolo Mosco אמר שהיעדר קטלוג אינו מתקבל על הדעת. התערוכה משתרעת על פני Gallery KME, והכניסה אליה כלולה בכרטיס של MAXXI, שמחירו 15 אירו (14 אירו ברכישה מקוונת). יש audioguide, והתערוכה נסגרת ב־15 בנובמבר.